אי של שקט…

למקרה ששמתם לב….

לא כתבתי כבר למעלה מחודש….

לא כתבתי על פסח במדבר שהיה נהדר,

וגם לא על יום העצמאות,

לא על ערב אמהות נפלא שהיה לנו בגן,

לא על חגיגות יום האישה- שהיה נפלא.

ולא על זה שאני שוב בחיפושי עבודה,

ולא על זה שהייתי חולה ובלי קול כמעט שבוע…

{יש האומרים שאישה בלי קול זה יתרון…}

ולא על הילדים, על יצירה ולא על כלום.

כי-

אני כבר בשבועות,

או ליתר דיוק עסוקה בהכנות לקראת.

ערב שבועות הוא ערב החגיגות של שנת ה- 60 לקיבוץ עינת.

ואני מרכזת ואחראית על כל שנת החגיגות

שמגיעה לסיומה המרגש בשבועות הזה.

זה מסוג הפרויקטים שלקחתי על עצמי,

שלמרות ההנאה שבעשייתו,

גורם לי להרגיש ש"אין לי חיים"

ובשלב הזה {של הרבה לחץ}

אני משתדלת לקום בבוקר,

ולומר לעצמי ש"הכל בסדר"

ואז להתחיל את היום.

ולמה אני משתפת אתכם בכל זה?..

כי ביום שלישי השבוע,

לקחתי פאוזה מכל זה

ונסעתי לגבעת חיים איחוד.

*   *   *

תמונות ששמרתי לי להשראה…

מי מכם שמכיר אותי קצת יותר מקרוב,

יודע שבמהלך השנה האחרונה,

נכנס לי ג'וק לראש שאני רוצה למצוא

ארון מטבח ישן כמו של הסבתות,

למטבח שלי.

יש לי מזל כזה שבד"כ כשאני מחפשת/ רוצה משהו

אני גם מוצאת!

ובענין הארון,

למרות שהייתי די ממוקדת,

והפצתי לכל עבר שאני מחפשת כזה,

ועקבתי אחר אתרי יד2 ואגורה ובפייסבוק

ואיפה לא?..

הארון המיוחל לא הגיע.

עד שלפני כשבועיים ראיתי בדף הפייסבוק

של אלון ארבל ריהוט רטרו

את מה שחפשתי!

אחרי ברור טלפוני קצר,

הבנתי שזה הארון בשבילי!

ואז-

נהייתי חולה ובלי קול…

וסמסתי להם על המצב,

בתקוה שלא יימכר למישהו אחר…

*   *   *

ביום שלישי השבוע

{פעמיים כי טוב-

פעם אחת על זה שנסעתי,

ופעם שניה על רינת שבאה איתי}

נסעתי לגבעת חיים איחוד.

רינת אחותי באה לפגוש אותי.

אחוזת התרגשות הגעתי למקום,

ואז נורית {אשתו של אלון}

אמרה לי שהיא עוד מעט תגיע לפתוח לי,

היא בבית קפה סמוך.

אין לחץ- אמרתי לה,

אני מחכה לאחותי ואשמח לקפה בעצמי.

הנוף שנשקף מולי…

וכך הגעתי לכריכיה.

מקום קטן וחביב…

שנמצא במבנה שהיה ככל הנראה פעם לול…

על הקיר ליד הכניסה

תלויים שלטי עץ נוסטלגיים-

מטבח, חדר אוכל, מכבסה…

מצאתי את עצמי יושבת בחוץ,

בחצר פנימית,

צופה על הנוף, מקשיבה לציפורים,

מאושרת ורגועה…

הרגשתי כמו בבית קפה בנפאל,

{אל תשאלו אותי למה, לא הייתי שם שנים

אולי בגלל השלווה שאפפה אותי}

מאין אי של שקט

בתוך המולת היומיום שלי.

מחוץ לקיבוץ, בלי מיילים וטלפונים.

רק אני לבדי,

יושבת ומחכה לאחותי.

שתיתי הפוך ואכלתי בראוניז

שנאפה במקום והיה נימוך וטעים במיוחד.

וקראתי בספר של לאה גולדברג

שהיה במקום.

נורית מסתבר, ישבה שולחן לידי…

רינת הצטרפה אלי ובהמלצתי

נהנתה גם היא מקפה ומאפה….

לאחר מכן,

נכנסנו עם נורית למחסן הרהיטים.

רהיטים ישנים במצב נפלא,

כאלה כמו שהיו לסבא וסבתא שלנו.

נורית אמרה שזו תגובה שהיא שומעת הרבה…

{חיוך}

נורית עצמה מציירת על חלק מהרהיטים,

כך שניתן לרכוש רהיט שהוא בעצם

עבודת אמנות מקורית ויפה!

אני קניתי את הארון המיוחל,

שבמציאות נראה עוד הרבה יותר טוב

מאשר בתמונה.

מדף קטן שאחבר אליו בשביל התבלינים…

וקבלתי חתיכת תחרה יפה במתנה.

רינת קנתה שרפרף מקסים עם אחסון פנימי

וצלחת ענתיקה.

שמחות ורעבות העמסנו את הפריטים על האוטו,

וחזרנו אל הכריכיה.

בהמלצת אליעד-

הזמנו 2 סנדביצ'ים

שנחצו לשניים וחלקנו אותם.

הכל מוגש בפשטות ובלי יומרות,

וטעים להפליא!

מקום שניכר בו שהאוכל נעשה באהבה רבה.

{חיוך}

אח"כ נסענו כל אחת בדרכה הביתה,

מי צפונה ומי לקיבוץ.

וזהו…

חזרתי לבלגן הרגיל…

אבל עם חיוך גדול שמלווה אותי.

ובדרך הגשמתי לי חלום קטן!

4 תגובות

מתויק תחת המלצות על בילוי, וינטאג'

4 תגובות ל-“אי של שקט…

  1. רונית

    תתחדשי! אוהבת לקרוא את הגיגיך, סושפבוע נעים מותק אחת.

  2. איזה כיף שחזרת! תתחדשי על הארון, המון בהצלחה עם שבועות ונשיקות מלאן.

  3. אורי

    אחותי!
    עד שאת כבר פעם אחת בשקט בלי קול שבוע שלם, אני צריך להפסיד את זה?!?!?;-))

    תודה על הטיפ, עכשיו אדע מיד מה לחפש חדש כשאחזור מהנסיעה…

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s