art, הארות קטנות וגדולות

פיסול בחוטי תיל

Untitled– copper wire, sculpture by ruth asawa

מי שפתח הבוקר את גוגל,

ראה כמוני את התמונה של היום- כשהקלקתי עליה היה כתוב שחוגגים את רות אסווה.

וכך גיליתי אותה.

portrait of ruth aiko asawa. courtesy christie’s

ruth asawa– in her studio in san francisco, 1969

רות הייתה פסלת אמריקאית- יפנית,

שזכתה להכרה גדולה ועבודותיה

מוצגות במוזיאונים ברחבי העולם.

היא פיסלה בין היתר בחוטי תיל.

works by ruth asawa at hauser wirth & schimmel

untitled– crocheted copper wire- ruth asawa

העבודות שלה יפהפיות,

יש בהן עדינות מופלאה,

הדרך בה היא שזרה את החוטים זה בזה,

כאילו מדובר בחוטי צמר או רקמה רכים,

או בשירבוט על נייר…

מאין סריגי קרושה עדינים צפים בחלל

מנוגדים לחומר ממנו יוצרו.

*   *   *

אני חושבת שנמשכתי אליה היום,

בגלל שהערב הוא ערב יום השואה,

והמחשבה המיידית שעולה בי

על חוטי תיל בהקשר הזה,

לא יכול להיות רחוק יותר

מהעדינות שבפסלים האלו.

בנוסף,

בין העבודות שלה מצאתי כמה שבתוכן מגן דוד,

וזה ריגש אותי מאוד.

untitled– Brass wire, copper wire, and resin- ruth asawa

untitled– open center, six pointed star with six branches- ruth asawa

בראיון שנערך איתה בשנות ה -70 לחייה,

היא אמרה:

"חשוב ללמוד איך להשתמש בפיסות הזמן הקטנות שלך,

בחמש הדקות שלך, בעשר הדקות שלך.

כל אלה מתחילים להצטבר …

אל תחכי עד שילדיך יגדלו,

עד שבעלך יפרוש לגמלאות …

למדי כיצד להשתמש ברגעי הזמן שלך כאשר הם ניתנים לך ".  

ואני חושבת לעצמי כמה זה נכון,

במיוחד לאור היום הזה.

הארות קטנות וגדולות

יום השואה

אני חושבת שזה הפוסט הראשון בבלוג שלי

בנושא יום השואה…

אבל השנה,

הרגשתי צורך לייחד פוסט

למשפחה שלי.

לפני פסח,

עלמה, בתי הבכורה,

הכינה עבודת שורשים,

וראיינה את הסבים והסבתות.

ואני שלפתי את העבודה שלי

{ששמורה היטב במחסן}

בנושא הפרטיזנים מכיתה ח'

{איך שהזמן טס…}

ובה פרק שלם על סיפור

משפחתי בשואה.

כריכת העבודה שלי בנושא פרטיזנים- כיתה ח'

אני זוכרת שישבתי עם סבי

אבא של אבא, סבא דוד

ועל פני דפים שלמים כתבתי

את כל מה שסיפר לי.

על איך קם באישון לילה

והעיר את הוריו ואחיו

והכריח אותם לקום ולעזוב ליער.

ואיך למרות הפליאה מצד הוריו

לבסוף אכן עשו זאת,

ובבוקר למחרת הנאצים הגיעו

לעיירה והרגו את כל היהודים שבה.

דף מתוך העבודה שלי- בכתב ידי

הוא סיפר על חודשים ארוכים

בהם הסתתרו ביערות,

בבונקר.

ועל היתקלויות עם הגרמנים,

על המחסור באוכל, על הקור,

ועל ניסים קטנים/ גדולים שקרו להם,

ושבזכותם הוא  וכל המשפחה שרדו.

דברים שרובנו בעצם יודעים.

אבל לא קולטים באמת.

דף מתוך העבודה שלי- על סיפור פסח בבונקר

הכי מרגש היה הסיפור שלו

של איך הם מצאו תפוח אדמה אחד

ועם שאריות סובין שהיו להם

הצליחו לחגוג את חג הפסח

בבונקר בשנת 1943.

תיעוד מופלא בכתב ידו המקורי

כפי שתיאר את ההתרחשות ביידיש-

מסמך המתאר את חגיגת פסח בבונקר בכתב ידו המקורי של סבי דוד טמבור ז"ל, 1943

בתחתית הצילום-

הוסיף סבי השני- אהרון קנר ז"ל

בכתב ידו בשנת 1984 את הפסוק-

"ה' הֶעֱלִיתָ מִן שְׁאוֹל נַפְשִׁי חִיִּיתַנִי מיורדי [מִיָּרְדִי] בוֹר."

תהילים ל' ד'

והוסיף ואייר עץ משפחה קטן-

 *   *   *

בתור ילדה,

לא אהבתי את הביקורים אצל

סבא וסבתא.

סבא תמיד היה מקדם את פנינו

כשדמעות בעיניו וממחטת בד.

לא הבנתי למה הוא תמיד בוכה.

כשהלכנו- תמיד היה אומר-

"שנשמע בשורות טובות…".

אני חושבת שרק אחרי

העבודה הזאת והראיון הכ"כ אישי עימו

הבנתי.

הבנתי שזה לא היה בכי,

זו היה התרגשות גדולה.

ולמדתי להעריך אותו ולאהוב אותו.

וכיום,

יחד עם הזיכרונות האלו,

ישנם גם זיכרונות טובים-

של חרוזים שהיה חורז בשפה עשירה.

של הצ'ולנט המופלא שסבי היה מכין,

של לביבות תפו"א טעימות שהיה מכין בפסח.

של הגינה שלו שתמיד התהדרה

בשורות שורות של פרחי אמנון ותמר ססגוניים.

וחלקה שלמה של שיחי שושנים

שמהן היה מכין סירופ ויין.

*   *   *

סבי הציל את כל משפחתו,

אביו, אמו החורגת ושבעת אחיו.

את סבתי צילה ואחיה הצעיר.

האחות הבכורה שהייתה נשואה אז

והאחות הצעירה שהייתה איתם ביערות לא שרדו.

רובם עלו לארץ,

חלקם היגרו לקנדה.

אבי סבי אפילו זכה לנינה- אחותי הבכורה.

סבי וסבתי ז"ל מצד אמי,

היו חלוצים ועלו לארץ לפני המלחמה.

כל משפחותיהם נספו בשואה גם כן.

משפחת טמבור

משפחת בוקובסקי

משפחת קנר

משפחת אייכלר

יהי זכרם ברוך!

לכבודם ולזכרם-

השיר עם ישראל חי-

בביצוע המרגש של עופרה חזה

באירוויזיון  1983 על אדמת גרמניה.

אנחנו עוד כאן!