השמיים שבתוכי

יום השואה השנה,

מקבל משמעות קצת שונה.

ויודעת שיש רבים שיגידו

מה את משווה?..

בין טלאי צהוב לתעודה ירוקה…

אבל ההרגשה קשה.

האם זה באמת קורה?

שמבוגר, ניצול שואה ללא חיסון,

לא יוכל להשתתף בטקס זיכרון?..

וילד, נכד לניצול שואה

לא יוכל לעמוד לצד סבו בטקס השנה?..

מתי קרה שהילדים שלנו

נהיו "אויב" מפיץ מחלות?..

פעם זה היה יהודי מול גרמני

היום זה יהודי מול יהודי.

עם חיסון מול בלי.

נכון, זה לא על רקע גזעי,

אבל עדיין,

אחד יכול לשבת בפנים והשני?

רק בחוץ…

ממתי כל זה נהיה נחוץ?…

יום הזיכרון לשואה ולגבורה הוא יום אחד בשנה.

אך זיכרון זה חי בתרבות שלנו

כטראומה מכוננת בכל שאר הימים…

ולכן דווקא ביום זה,

חשוב כל כך שלא רק ננציח את הזוועות,

אלא גם נשאל על משמעותן עבורנו

כישראלים, כיהודים, כאנשים.

* * *

לפני כמה ימים ראיתי בפייסבוק,

קישור לאסופה לזכרה של אתי הילסום

שפורסם ע"י התנועה הרפורמית.

אתי, צעירה יהודיה הולנדית שנספתה בשואה,

כתבה יומנים ומכתבים מרגשים

בהם הם היא מתארת את חייה, אהבתה,

ותחושותיה בתור אישה,

בתקופה החשוכה של מלחמת העולם השניה.

החיים יפים כל כך.
אי אפשר להסביר את התחושה הזאת.
היא אינה מעוגנת במציאות שאנחנו חיים בה.
אבל הרי בוודאי, יש מציאויות מלבד אלו
שעליהן אנו קוראים בעיתונים
ובשיחות הנלהבות והשטחיות של אנשים מבוהלים.
הרי קיימת גם המציאות של
הרקפת הקטנה הוורודה-אדומה,
ושל האופק הרחב שאפשר לגלות מחדש
מעבר למהומה ולמבוכה של זמננו.״
{24 בספטמבר 1942, אתי הילסום}

המילים שלה מעוררות השראה

על התמודדות רוחנית יוצאת דופן.

התמקדות בחשיבה חיובית

ובראיית הטוב שיש בעולם.

בהחלט שווה קריאה ויותר מכך,

שווה לאמץ!

מציאות הזויה ואנשים מבוהלים

יש לנו בשפע גם היום.

אפשר לבחור לא להישאב לתוך כל זה.

לחיות וליהנות מהיופי שיש מסביב.

להקשיב לציוץ הציפורים,

להריח את הפריחה המשגעת של האביב.

cherry blossom and big pink by karen jaffe

שלום אמיתי בעתיד ייתכן
רק כאשר כל אדם יגיע לשלום עם עצמו
ויעקור מתוכו את השנאה לזולת,
ויהיה מוצאו אשר יהיה,
ויהפוך אותה למשהו אחר,
במשך הזמן לאהבה אפילו,
או שמא זאת ציפייה מוגזמת?
ואהבת לאויבך כמוך."
{24 בספטמבר 1942, אתי הילסום}

ומדוע שלא נאמין שזה אפשרי?.